אצל ולחי כונו גם ארגוני פורשים. מדוע?

כך, בניגוד לתכנון של הכוח התוקף, הקרב התנהל בעוד רוב האוכלוסייה האזרחית נמצאת בכפר, ורבים מתושביו נהרגו במהלכו. מספר ההרוגים הערבים שהאצ”ל והלח”י פרסמו היה 240, ומספר זה התקבע במידה רבה בתודעה. סדר הכוחות של הארגון, שהספיק לפעולות גרילה נגד השלטון הבריטי, לא אפשר לו לעמוד ביעד של קיום ארגון צבאי סדיר שיכבוש אזורים שמעבר לקווי החלוקה ויגן על היישוב היהודי בירושלים.

בפירוק הפלמ”ח ראה בן-גוריון צעד חשוב וחיוני במעבר מארגון מחתרת סדיר למחצה, בעל סממנים עצמאיים, לצבא מודרני, בעל היררכיה ומשמעת. רוחו של הפלמ”ח לא עמדה בקנה אחד עם רוח צה”ל כפי שראה אותה בן-גוריון. זו הייתה קרובה לאידאל של הצבא הבריטי, מאשר לדמות הלוחם הרוסי והפרטיזני, איש פאנפילוב, שעמד במרכז המיתוס הפלמ”חי. רומל הובס בקרב אל עלמיין השני, וכל התוכניות נותרו מבלי צורך לבצען. הרווח הגדול מתקופה זו היה יצירת תוכנית לשילובו של הפלמ”ח ככלי בפעולתו של גוף צבאי גדול. כאשר פרצה, כעבור שנים לא רבות, מלחמת העצמאות, נלמדו לקחים אלה והפלמ”ח שולב בפעולתו של צה”ל.

תולדות הפלמ”ח

באותו זמן נטלה על עצמה תנועת החרות לדאוג לצורכיהם של לוחמי מחתרות ותיקים שלא נתמכו על ידי הממשלה. למרות היעדר התמיכה הממשלתית, כבר בראשית שנות החמישים הוחל בהנצחה. כך, הוקמה ברמת גן, בתמיכת ראש העיר אברהם קריניצי, האנדרטה לזכר דב גרונר ועולי הגרדום בעיצובה של חנה אורלוף.

• כמו אנשי האצ”ל, רבים מאנשי לח”י הצטרפו לתנועת החרות, אך אחרים הקימו את “מפלגת הלוחמים”, שמטעמה נבחר נתן ילין-מור לכנסת הראשונה.
• משפחות בריטיות רבות הועברו מבתיהם אל תחומי מחנות צבאיים, ומאוחר יותר חזרו לארצן.
• ההנהגה הערבית אימצה את המספרים המנופחים, והפיצה תאורים על מעשי זוועה על מנת לעורר רגש נקם כנגד הציבור היהודי.
• בתחילת חודש מאי כבש האצ”ל את הכפר יהודייה (יהוד בימינו), ומספר כפרים באזור רמות מנשה. מ-16 במאי ואילך נערכו קרבות האצ”ל ברמלה, אשר באותו שלב נכשלו תוך אבדות כבדות לארגון[38].
• נציגי הצדדים הגיעו להסכם ב-7 במרץ והעבירו אותו לאישור המוסדות.
• כמו כן ציודו ונשקו של האצ”י, הודות למחתרת הפולנית, היה רב ואיכותי מזה של אי”ל.
• בשירים נוספים שנכתבו על ידו, כמו הרי את מקודשת לי והשבועה, באים לידי ביטוי באופן בולט ערכי לח”י וסגנונו, המעלים על נס את ההתמסרות לארץ ולאומה והנכונות להקריב את החיים עבורן ועבור תקומת מלכות ישראל בארצו.

האישה שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר במסגרת הפלמ”ח הייתה קצינת השלישות של הפלמ”ח שושנה ספקטור. בכנס של יוצאי הפלמ”ח ב-1953 אמר יגאל אלון שהפלמ”ח היה חיל ככל החילות בצה”ל, מפקדיו מונו על ידי הפיקוד העליון ולא היה זרוע פוליטית של מפלגה כלשהי. ולכן לא הייתה סיבה לפרקו[3]. התשובה לכך ניתנה ב-1944 כאשר מטכ”ל ההגנה אישר את הקמת חיל המילואים של הפלמ”ח – “הרזרבה”. רוב משוחררי הפלמ”ח שובצו אל הרזרבה ומיעוטם ליחידות ההגנה האחרות.

הארגון והחברים בו[עריכת קוד מקור עריכה]

בשורות האצ”ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דעות שונות מאלו של הנהגת הצ”ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ”ל. פעולותיו של לח”י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט אחיו של רוי פאראן בפצצה שכוונה לאחרון. לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם “החרמות”. בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.

כמו כן העריכה באותו זמן מפקדת הארגון “ביישוב כולו שוררת ההרגשה, כי התוצאה הישירה ממלחמתנו היא מניעת מאורעות מצד הערבים”. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על בניין בנק ישראל ברחוב נחלת בנימין 69 שנבנה על הריסות בניין מס ההכנסה המנדטורי שנהרס על ידי האצ”ל.

תנועת המרי העברי

ב-22 ביוני 1948 פרץ עימות בין הממשלה לאצ”ל על רקע סירוב האצ”ל לקבל את מרות הממשלה והגעת ספינת הנשק של הארגון, אלטלנה, במהלכו הפגיז צה”ל את הספינה. בספטמבר 1948 פורק האצ”ל והארגון נטמע באופן סופי בצה”ל. הנהגת הקיבוץ המאוחד בראשות יצחק טבנקין ייחסה חשיבות רבה להמשך קיומו של הפלמ”ח, כחלק מההכנות של היישוב לקראת העימות עם ערביי א”י, שהם העריכו שיבוא לאחר תום מלחמת העולם השנייה. כדי לאפשר את המשך קיומו של הפלמ”ח, לאחר שהבריטים הפסיקו לממן את פעילותו, הציעה הנהגת הקיבוץ המאוחד שיחידות הפלמ”ח יתגוררו בקיבוצי התנועה, ויעבדו בהם כדי לממן את הוצאות אחזקתם.

פעילות הארגון והלחימה נגדו[עריכת קוד מקור עריכה]

בשל אי הבהירות בקשר למעמדה של ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות בשליטה בינלאומית, המשיך האצ”ל (כמו גם הלח”י) לפעול בה עצמאית, ויחידותיו כונו בשם “הגדוד הירושלמי”[40]. זמן קצר לאחר קבלת תוכנית החלוקה החל משא ומתן בין האצ”ל להנהלת הסוכנות היהודית על שיתוף פעולה בין הארגון להגנה, נוכח אתגרי המלחמה. בחודשים שלאחר תום המלחמה באירופה במאי 1945 החלה התקרבות בין האצ”ל והלח”י לבין ההגנה בשאלת היחס לשלטון הבריטי. גם אחרי פרוץ מלחמת העולם המשיכו הבריטים באכיפת חוקי “הספר הלבן”, נגד מכירת הקרקעות והעלייה.

קבלו את העיתון לחודש במתנה

כמו כן פותחו באותה תקופה שירות הידיעות של לח”י וכלי ההסברה שלו. ב-19 באוקטובר 1944 ממשלת המנדט הגלתה מאות עצירים חברי האצ”ל ולח”י למחנות מעצר באפריקה. הגולים ערכו ניסיונות בריחה אחדים, אך רק מעטים מהבורחים הצליחו בכך.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור עריכה]

הערבים בארץ הגיבו על החלטת האו”ם בפעולות אלימות שפרצו מיד אחרי ההחלטה, והתפתחו למלחמת אזרחים, בין ערבים ליהודים בשטח המנדט.
מלחמה זו הייתה השלב הראשון במה שנודע לימים כמלחמת העצמאות של מדינת ישראל. אנשי הארגון השתתפו, במסגרת גדודיהם שצורפו לצה”ל, בהדיפת המצרים באזור איסדוד וכיבושה של יבנא ב-4 ביוני. בסוף אוקטובר לחמו וכבשו את הכפר תרשיחא בצפון. כמו כן, ניסו כוחות אצ”ל מצומצמים להגן על משמר הירדן הישנה, שהופגזה במשך שלושה שבועות, אולם בהיעדר תגבורת מכוחות צה”ל באזור נפלה המושבה, שהייתה מזוהה עם תנועת בית”ר, לידי הצבא הסורי. פרשת הסרג’נטים הייתה שיאה של מערכת חטיפות בריטים על ידי האצ”ל. לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת שנתפסו בפריצה לכלא עכו החליט האצ”ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה.

בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר “המעמד”, וכן “הלבב” ו”הלימן”. כהמנון הארגון אומץ השיר “חיילים אלמונים” של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון.

פירוק הפלמ”ח

ב-30 בנובמבר 1947 הותקף מן המארב אוטובוס יהודי בדרכו לירושלים ליד שדה התעופה בלוד וחמישה מנוסעיו נהרגו. בו ביום הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית של כל ערביי הארץ. למחרת פרץ המון ערבי למרכז המסחרי הישן בירושלים, בזז והעלה באש חנויות של יהודים, דבר ששימש אות להתלקחות בערים המעורבות.

אולם משעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שמדיניות הממשלה בנושא, שהוביל שר החוץ ארנסט בווין, המשיכה במדיניות הספר הלבן, ובמיוחד המשיכה להגביל את העלייה. לנוכח האכזבה מהבריטים, התגברו הקולות בקרב ההגנה ומוסדות היישוב שקראו לפתוח במאבק נגד השלטון.

בכינוס מיוחד של המועצה הארצית של הארגון היה רוב לאיחוד, אולם בשל חילוקי הדעות הוחלט לערוך משאל בקרב חברי הארגון. המשאל נערך ב-24 באפריל 1937 ולגבי תוצאותיו יש הערכות סותרות. מעט אחרי הקמת לח”י קמה בירושלים ה”מחלקה הדתית לח”י”, המחלקה נועדה עבור בני ירושלים החרדיים והדתיים אשר חפצו להצטרף אל שורות לח”י, בראשות מחלקה זו עמד יצחק גבירץ, אשר שימש גם כשוחט לח”י בירושלים.

הקמת הארגון ואופיו[עריכת קוד מקור עריכה]

קבוצה זו כונתה “החבורה האודסאית”, משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה. בראשית 1924 חלקו הנ”ל, בהנהגתו ופיקודו של בן חורין, תא מחתרתי בשם ‘המפעל'[12] בתוך קבוצת השרון, וייתכן שהם שרצחו את יעקב ישראל דה האן. הוחלט לקרוא לגוף החדש “ארגון צבאי לאומי”, שם הממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת “ההגנה”. ואת שאיפתו להיותו ארגון צבאי ולא “מיליציוני” כפי שהייתה “ההגנה” אז.

עֶרֶב מלחמת העצמאות מנו הערבים כשני שלישים מכלל התושבים בשטח המנדט הבריטי (ביום הכרזת תוכנית החלוקה). במהלך המלחמה ברחו או גורשו רובם מהשטחים שהוקצו עבור המדינה היהודית. הפלסטינים מכנים אירוע זה “הנכבה” (במשמעות של “האסון”) ורואים בו גורם עיקרי לבעיית הפליטים הפלסטינים.

ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של לח”י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר “אות לח”י” שהוענק לחברי המחתרת. כדי להבטיח את אנשיהם מפני ההתקפות, החלו הבריטים בקיץ 1946 לרכז את המשרדים והמגורים באזורי ביטחון מיוחדים ושמורים.